מועצה מקומית זכרון יעקב

פתיחת תפריט ניידים

מערת המייש

המערה הנוטפת (מערת המייש)
 
כתב: חיליק לייטנר.
 
המערה נמצאת באמצע המדרון המזרחי של גבעת עדן ומשקיפה לכיוון וואדי מילח. הדרך אל המערה למכוניות ולהולכי רגל, מתחילה בקצה הדרום מזרחי של מגרש החנייה החדש, הצמוד לביה''ס החורש (ליד מגרש הספורט).
 
משם, דרך עפר מובילה אל דרך כורכר, ממשיכים בנסיעה או בהליכה כ200 מטר, עד שרואים דרך עפר צרה ונוחה להליכה.
הדרך מסודרת היטב, ומובילה לעץ המייש ולפתח ה"ארובה".
 
מערת המייש היא דוגמא טיפוסית למערה קרסטית.
 
יש בה "ארובה" עמוקה למדי, המובילה לאולם תת קרקעי רחב ידיים ובעל גובה ניכר ("בארובה" החל הטבע את מעשה יצירת המערה).
במערה זו יש כעין מחיצה עשויה מהסלע הטבעי שיורד מהתקרה, ומעבר לה אולם נוסף נמוך, הקרוב למה שהיה בזמנו פתח יציאת המים.
הארובה היא כעין חור עמוק באדמה עם דפנות חלקלקות מרטיבות תמידית.
 
המערה לחה תמיד, מוגנת מקרני השמש הישירים (מדרון צפוני), ובנוסף יש זרימה קבועה של אוויר קריר וטוב. הלא הארובה, אכן משמשת כארובה, ויונקת אוויר מהמערה החוצה.
 
בגלל תנאים מיוחדים אלו, עץ המייש גדל בתוך ה"ארובה" לתפארת, ונופו נראה למרחקים.
עצי המייש נדירים בארצנו (היום יש זנים הגדלים בגינות נוי ובשדרות) וחידה היא, איך הגיע לכאן ? הפרי אכיל, יכול להיות שאיזה הלך נודד הביא בכליו מפרי העץ, את הציפה אכל והגלעין נפל לעומק "הארובה", שם נבט וצמח לתלפיות.
 
במשך דורות המערה היתה ידועה בשם "המערה הנוטפת" כיוון שמיד בכניסה היית שומע את טפטוף המים, ולא שהיה צורך במיוחד להתאמץ, קולות הטפטוף נשמעו מכול כיוון. כאשר שהית קצת במערה והתרגלת לחצי החושך בה, היית רואה גם את הבליטות העדינות שמהן טפטפו המים (נטיפים - סטלקטיטים).
המערה הזו היתה "מיושבת" בתקופות שונות, ורבדים רבים שהצטברו על קרקעיתה, מחכים לחוקר כדי לגלות צפונותיהם.
נכנסים למערה דרך פתח יציאת המים שהוא עבורנו הכניסה "הרשמית" למערה.
אזהרה ! אין זה קל להגיע אל פתח המערה. המדרון סלעי ותלול.
 
הכניסה למערה היום די חסומה ומוסתרת ע"י צמחייה צפופה, עקב כך אי אפשר לראות את העובדה שהכניסה למערה היא כמרפסת שהורחבה ושופרה בידי אדם, וגם המראה השולט על חלק גדול של ואדי מילח מפתח המערה נימנע מאתנו.
לדעתי (לא מצאתי בכתובים) מאד סביר ש"גובי מסים", או שודדים בשפה פשוטה, התמקמו כאן. המערה נמצאת במקום ובגובה המתאים לשליטה על המעבר החשוב של נחל דליה (וואדי מילק ) ובעיקר על החלק הצר שבו ליד פרדיס (שהוא במיוחד בעל ערך אסטרטגי חשוב) .
המערה (כנראה) הייתה בסיס לחבורת שודדים (לרוב עושי דברו של האפנדי השליט באזור), שממנה אפשר היה בקלות להגיע ברכיבה אל הדרכים בואדי מילח.
 
המערה מורכבת משני אולמות: הראשון, נמוך למדי, אבל אפשר לעמוד בו זקוף.
כדי לעבור לאולם הגדול יש לצעוד בזהירות בכפיפה כשלושה ארבעה צעדים (בשלב זה מקור תאורה טוב הינו חיוני).
כדאי לציין כאן, שמאותו גוש סלע התולה מהתקרה ומבדיל בין שני האולמות, מטפטפים היום מעט מים (הטפטוף פוסק בחודשי הקיץ).
באולם הגדול שהוא רחב ידיים וגבוה, עם פנס טוב אפשר לראות בקיר המערבי נביעות קטנטנות וטפטופי מים קטנים (המים כמובן מגיעים בחלחול מההר בצד המערבי).
 
אם מכוונים את הפנס ישר למעלה, אפשר לעיתים לראות כעין שטיח עם תבליטים, "השטיח" מורכב ממאות עטלפים, צמודים לתקרה ותלויים כשראשם כלפי למטה .
אם נתקדם לכיוון צפון, אל האזור המואר יחסי, נגיע במהרה לבסיס ה"ארובה", ממנו מבט מעניין כלפי מעלה. יש שטוענים שראו עקבות ציורים עתיקים על קירות המערה.
 
המערה מאפשרת מחסה מפגעי הטבע ומחיות טרף, היא מספיק גדולה להכיל קבוצה אנושית גדולה, היא נמצאת באזור פורה ובו שפע של צמחייה ובעלי חיים, ובנוסף מים מטפטפים במערה.
חפירות ארכיאולוגיות לא נעשו במערה, אבל כחובבים, בדקנו את עומק החומר שהצטבר על הרצפה (על ידי נעיצת יתד) ומסתבר שבהרבה מקומות יש עומק של למעלה ממטר.
 
בגלל התנאים המיוחדים של המערה, נראה ששימשה כמקום מגורים ומסתור לאנשים שונים בתקופות שונות .
ידוע לנו שבתקופת מלחמת העולם הראשונה וימי ניל"י , כאשר מאות חיילים טורקים סגרו על המושבה בחיפושם אחרי אנשי ניל"י, הצליח איש ניל"י ראובן שוורץ למצוא בה מסתור.
 
למעשה על אף חיפושיהם לא הצליחו הטורקים לגלותו. ראובן שוורץ הסגיר עצמו בגבורה והקרבה עצמית, כאשר נודע לו על איום החורבן על המושבה והעינויים הקשים שבני משפחתו עוברים בגללו. בזמן שהייתו במערה דאגו לו למזון אנשי משפחת "אבו ערישי", שהיו בעלי צאן רב וחיו בקרבת מקום.