יום האישה בזכרון יעקב

פרויקט יום האישה 2021 בזכרון יעקב מוקדש לנשים מנהיגות ופורצות דרך בתולדות המושבה. 

 רודה טראוב  1993-1913

 לרודה ואיזי לא היו ילדים, זכרם נשכח ואנחנו כאן כדי להזכיר את כשרונם ותרומתם למושבה. 

מקורות: המרכז לאמנות ישראלית באתר מוזיאון ישראל 

פרידה בן חיים, אלמנת זלמן בן חיים

זלמן בן חיים היה תלמיד הארבעייטר שוללה, ביתו ממוקם ברחוב תרע"ב של היום. הוא נפטר בגיל צעיר (בשנת 1895) והשאיר אלמנה עם ארבעה יתומים קטנים (צבי, חיים, יוסף ומלכה). בזמנים ההם, נהוג היה לגזול מאלמנה שנותרה "ללא כוח עבודה", כלמר ללא בעל ועם ילדים צעירים – את המשק.

פרוטוקולים אשר נשתמרו מאותם ימים, מראים כי דיונים רבים התנהלו סביב חיפוש בית לאלמנת בן חיים. לבסוף התקבלה ההחלטה שהיא תקבל את הבית ברח' המייסדים 22, בו שוכנת כיום משפחת דוראון, שבזמנו היה מחוץ למושבה. פרידה היתה אישה צעירה ונחושה, לא ויתרה, וכתבה אינספור מכתבים לוועד, ולברונית רוטשילד בבקשה לסיוע. לבסוף כשהבינה שלא נותרה לה ברירה, החליטה לנסוע לפריס לבית הברון והברונית רוטשילד.

פרידה, אלמנת זלמן בן חיים היתה אישה בעלת חזון ואומץ לב. היא לקחה את ילדיה לפריז והפגינה בכניסה לאחוזת רוטשילד, עד שהרב הראשי של פריז, הרב צדוק הכהן, ריחם עליה ואיפשר לה פגישה עם הברון. רוטשילד הורה להשאיר את המשק בידיה ואף לקח תחת חסותו את בנה הצעיר ודאג לחינוכו בפריז. פרידה קיבלה הלוואה מהוועד כדי לטעת כרם, ובהמשך ועד המושבה החליט לפתוח לאלמנות הצעירות חנויות, על מנת להבטיח את קיומן הכלכלי. ואכן נפתחו חנויות לממכר מזון, דברי סדקית וכלי מתכת, וגם חנות אריגים והלבשה.פרידה הפכה לסמל לאומץ לב במושבה. המעשה האמיץ שלה היווה תקדים בארץ ישראל, כאשר החלטת הברון השפיעה על מושבות הברון כולן.

כתבה: לירון גורפינקל.מקורות: פרוטוקולים - הארכיון לתולדות זכרון יעקב. הספר - זכרונות אליהו שיידסיפר בע"פ: חיליק לייטנר. 

אשת פישל הורן

גבורתה של אישה, גבורתן של נשים אשר כוחן באחדותן.

הימים, ימי פקידות הברון במושבה זכרון יעקב. הפקיד וורמסר מתעמר בתושבים החקלאים ללא הרף. פישל הורן היה יו"ר האסיפה של התושבים, והיה צריך להעביר דין וחשבון לוורמסר על כל ענייני הקהילה, ענייני תרומות, חסד של אמת ועוד. את ענייני בית הספר הוא סירב להעביר ולכן וורמסר ציווה לגרשו מהמושבה. 

פישל החליט לנסוע לפריז להתלונן בפני הברון רוטשילד, בעוד אישתו והילדים נותרו ביתם במושבה.וורמסר ניצל את המצב ופעל כדי לגרש את האישה מהבית, בסיוע חיילי הצבא התורכי. התקופה הינה חודש חשוון, גשם רב ירד באותם ימים. וורמסר קרא לגב' הורן לצאת מביתה על מנת לשוחח, היא יצאה לקראתו והוא החל ללכת תוך כדי שיחה עימה, עד שהתקדמו לקצה הרחוב. שם חיכו חיילים, תפסו אותה וסחבו אותה בכוח אל תוך מבנה ללא חלונות, ונעלו אותה בפנים. שני חיילים נותרו לשמור שמא תיחלץ, והאחרים חזרו לביתה כדי להעמיס את הרהיטים והחפצים על שתי עגלות סוסים. 

בינתיים, הילדים הקטנים בבית מיררו בבכי, לא ידעו היכן אמם ופחדו מאוד. קולות הבכי והצעקות נשמעו ברחבי המושבה ונשות המושבה והשכנות מיהרו אל הבית בו היתה כלואה אשת הורן. החיילים הדפו אותן עם רוביהם אך בין הנשים היו בנות חיל, שמו נפשן בכפן, התנפלו בחזרה על החיילים, ואף הצליחו לחטוף מהם את הרובים. אחד החקלאים, שלמה יעקבסון, פרץ את הדלת והוציא את אשת הורן. באותו הזמן נשים נוספות, בבית מגורי המשפחה, החלו לפרוק את העגלות במהירות ובזריזות. לפי החוק התורכי, אסור היה לפרשים להרים יד על אישה, כך שהחיילים נותרו לעמוד בתדהמה. החפצים הוכנסו חזרה לבית ואשת הורן הוחזרה לביתה.

מעולם לא נמצא לא שמה ולא את דמותה של גב' הורן בתיעודי היסטורית המושבה. 

כתבה: לירון גורפינקל.מקורות: יומן ירחמיאל הלפרין, תירגם מיידיש: חיליק לייטנר.זכרונות יעקב (ינקו) אפשטיין

 רומיה צאירי

משפ' צאירי היה חלק משבט גדול בתימן. הם התפרנסו מאריגה וחיו בבית רחב ידיים. ביתם היה פתוח לכולם והם תמיד עסקו בקבלת אורחים. על פי סיפורי המשפחה, רומיה, אשתו של מורי יוסף נודעה כאחת הנשים החכמות בתימן. סובביה תמיד הקשיבו לדעתה.

רומיה חלמה על העליה לארץ ישראל יומם ולילה. בבית היא היתה אחראית על השמירה על הכסף ולכן היא חסכה בתוך כדים במשך שנים כסף שישמש בעתיד לעליה לישראל. העליה לארץ נשמרה בסוד למרות חודשים רבים של הכנות למסע, אריזת בגדים, תפירת כיסים לכסף אצל הנשים, אוכל, ספרים הכרחיים.רומיה החזקה והאמיצה, בחוכמתה הדריכה והובילה את כל המשפחה אחריה. היא יצאה מתימן לארץ ישראל בהיותה אלמנה ואפ לילדים, הגדול מביניהם בן 16).

הם צעדו לעדן במשך חודש ומשם הפליגו לפורט סעיד. לאחר מכן, שטו בספינה רעועה עד הגיעם לנמל יפו. שם שהו מספר ימים בתנאים קשים. כשהגיעו לזכרון יעקב עייפים ורעבים וקיוו שבכך תמו תלאותיהם. אך גם המפגש הראשון עם איכרי זכרון יעקב לא היה ממש במאור פנים.עד שהגיע מרדכי גולדשטיין והביא להם לחם וחלב והחל לדאוג למחסורם. צאירי ומשפחתה נאלצו להיאבק על מקום לגור בו, על עבודה (מול הערבים) והאיכרים. רומיה תמיד דאגה לבני משפחתה ולעדה כולה, בימים הקשים ובמחסור של מלחמת העולם הראשונה, עבדה מבוקר עד לילה – בבתי האיכרים, בקישוש עצים, ועוד. עשתה הכל בשביל כמה פרוטות.רומיה היתה אישה בעלת תושיה, עם רצון עז לחיים.

רומיה הותירה אחריה שבט ענק, מגובש ומאוחד.אחד מנכדיה, הצעיר, הוא חקלאי מוכר מאוד במושבה, אברהם צאירי.מתוך הספר של שלמה טבעוני, ראשונים ונחשונים, ספורו של שבט הצאירים בזכרון יעקב. 

ד"ר חנה וייץ 

נולדה ב-1866 בוורשה. הייתה הרופאה הראשונה בארץ ישראל. 

חנה למדה מדעי הטבע וסיימה בהצטיינות. לאחר מכן עברה ללימודי הרפואה בפריז – דור ראשון לסטודנטיות לרפואה,. במהלך לימודיה בפריז הייתה וייץ פעילה במספר ארגונים ציוניים: ב"אגודת הסטודנטים היהודיים", ב"חובבי ציון" וב"אגודת יישוב ארץ ישראל". במסגרת פעילותה הציונית הכירה את ד"ר נפתלי וייץ והשניים הפכו לבני זוג ולשותפים לפעילות הרפואית והציונית. הם נישאו בשנת 1895 ולאחר שנה נולדה בתם לאה. 

בשנת 1898 נענה נפתלי וייץ להצעת הברון רוטשילד לשמש כרופא במושבות בארץ ישראל. חנה וייץ נותרה בפריז על מנת להשלים את לימודי הרפואה, ולאחר סיומם ב-1899 הפליגה לארץ ישראל יחד עם בתם לאה. השתיים הגיעו לארץ ישראל והצטרפו לנפתלי וייץ במושבה ראש פינה.בשנת 1901 התמנה נפתלי וייץ לרופא המושבה זכרון יעקב ובני הזוג העתיקו את מגוריהם למעונם החדש. גם בזכרון יעקב לקחה וייץ חלק פעיל בפעילות הרפואית ובפרט בהתמודדות עם המלריה ומחלות מידבקות אחרות שפקדו את תושבי המקום. 

כשהגיעו הזוג למושבה, היה כאן כבר שירות רפואי מפותח, עם ציוד מתקדם, הברון שלח תרופות בקביעות, היה בית חולים שנפתח ב-1890 שהפך למרכז רפואי אזורי. לכן היתה לבני הזוג עבודה רבה והרבה מטופלים מכל האזור. ראוי לציין שחנה התמחתה בגניקולוגיה, וזו הפעם הראשונה שגם היהודיות אבל במיוחד הנשים הערביות, יכלו להעזר בה ללא חשש או בושה.חנה וייץ הצליחה להוריד את אחוז תמותת הנשים והתינוקות בזמן לידה, דבר שהיה שכיח בימים ההם.

בשנת 1902 פרצה מגפת כולרה בארץ ובסוף 1903 הגיעה לאזור זכרון יעקב. בשל כך הטיל נפתלי וייץ הסגר על המושבה ובני הזוג עסקו שניהם באופן נמרץ בניהול מצב החירום. על פעילותה בתקופת ההסגר קיבלה וייץ מכתב הוקרה מהפקידות.משמעות הסגר על חיי התושבים הייתה מאתגרת במיוחד. האיכרים לא יכלו לצאת למסוק את הזיתים ולכן לא היה כסף ולא אוכל, תושבי חוץ לא יכלו להכנס. על מנת להיכנס למושבה, הבאים נאלצו להיכנס לבידוד של 4 ימים, סחורות נמסרו עד לשער המושבה, ונאסרו פגישות עם הערבים המקומיים ככלל.בני הזוג היו היחידים שטיפלו בחולים מהסביבה וחיטאו עצמם במשך שעות לפני שחזרו לביתם.

בזכרון יעקב איש לא נדבק! בשנת 1907 עברו בני הזוג לירושלים בעקבות המינוי של נפתלי וייץ למנהל בית החולים רוטשילד. בשנים אלה פתחה וייץ בביתה מרפאה גינקולוגית ועבדה כרופאת נשים וילדים. ד"ר וייץ נפטרה בשנת 1949 בירושלים ונקברה זמנית בבית העלמין סנהדריה. לאחר מלחמת ששת הימים הועברה לקבורת קבע לצד בן זוגה נפתלי בהר הזיתים. 

מתוך : צפורה שחורי-רובין, רופאות ראשונות בארץ ישראל. עצלים לא באו של עטר פלג. 

שרה אהרנסון

שרה נולדה בזכרון יעקב בשנת 1890. בתם של מלכה ואפרים פישל אהרנסון. אחות לאהרון, צבי, שמואל, אלכסנדר ורבקה. שרה למדה בבית הספר העממי במושבה ואהבה במיוחד את לימודי השפות. היא הצטיינה בלימודי תפירה, אהבה מאוד עברית, תנ"ך והיסטוריה. בגיל 13 סיימה שרה את לימודיה בבית הספר. היא  אהבה מאוד לקרוא, בעיקר ספרות צרפתית ותנ"ך, והרחיבה את השכלתה בהדרכת אחיה, אהרון.

כנערה בזכרון יעקב השתתפה שרה בכל פעולות בני המושבה, למשל: סיורי רכיבה, פעילות באגודות צדקה, ואגודת 'חובבי הבמה' (היא היתה שחקנית מצויינת).

באביב 1914 נישאה שרה לחיים אברהם, יהודי יוצא בולגריה, שהיה שותף עסקי של אחיה אהרון, ועברה עמו לקונסטנטינופול. שרה המשיכה לשמור על קשר עם משפחתה בארץ ישראל, באמצעות תכתובות. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה והמכתבים נקראו ע"י התורכים לשם צנזורה, על מנת למצוא רמזים לחוסר נאמנות לאימפריה העות'מאנית. שרה מצאה דרך לכתוב למשפחתה בלי שהשלטונות ידעו על מה היא כותבת. 

געגועיה למשפחתה וארצה היו עזים ושרה רצתה לשוב הביתה. באוגוסט 1915 הצליחה שרה להשיג את כל הניירות והתעודות הדרושים. כאישה, צריכה הייתה להשיג גם מלווה. הגיעה בדרך לא דרך לארץ תוך שהיא חוזה בזוועות שביצעו התורכים בארמנים. לחבריה בארץ ישראל סיפרה ארוכות על אותו עם חסר אונים, שנרדף על-ידי התורכים, על מראות הקשים של גופות מוטלות בצד הדר. ועל החשש הכבד שזה יהיה גם גורל העם היהודי בארץ ישראל.

באותם ימים, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הבשיל בליבם של אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג הרעיון, לעזור לבריטים במלחמתם לכיבוש ארץ ישראל מידי התורכים. הם הקימו ארגון מחתרתי, שמטרתו הייתה לרגל לטובת הבריטים ולמסור מידע על הצבא ועל השלטון התורכי. לארגון קראו ניל"י – "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א', ט"ו, כ"ט). שרה החליטה להישאר בארץ ולהצטרף לניל"י ודחתה את הרעיון לשוב לבית בעלה בקונסטנטינופול. כך החלה שרה את פעילותה בניל"י ולאחר מותו של אבשלום תפסה את מקומו כמנהיגת הקבוצה ולצידה יוסף לישנסקי. 

 ניטה לנגה 1922-1884 

מה עושה נערה אנגליה מבית טוב במושבה של רומנים ותימנים?

הסיפור התחיל ב-1898 כאשר משפטן אנגלי בשם הרברט בנטוויץ', שהיה ציוני נלהב ושימש כעורך הדין של התנועה הציונית, בא לבקר בארץ והתאהב בה, ובמיוחד בנופי הכרמל. בעקבות ביקורו זה הוא קרא לאחוזת הקיץ המשפחתית שלו באנגליה: "חצר כרמל". בעקבותיו הגיעו לארץ בשנת 1910 ניטה, אחת מאחד עשר ילדיהם של הרברט ושושנה בנטוויץ', ובעלה מיכאל לנגה, שהיה בן למשפחת סוחרים עשירה מגרמניה ובעל השכלה משפטית מאוניברסיטת קיימברידג'. הזוג בילה בארץ את ירח הדבש שלו ותר אותה לאורכה ולרוחבה ברגל וברכב. בביקורם השני בארץ ב-1912 החליטו השניים להתיישב בזכרון יעקב.

באפריל 1913 הם רכשו ממר טומשיס, אחד המתיישבים של זכרון, 77 דונם של קרקע על גבעה המשקיפה על פני המושבה. בסוף אוקטובר של אותה שנה השתקע הזוג במלון גראף שבמרכז המושבה, ומשם הם ניהלו את מלאכת הבנייה של ביתם החדש. 40-50 פועלים הועסקו בסלילת דרכים, בפיצוץ סלעים, בבנייה ובנטיעת עצים. העבודה התבססה על עבודה עברית.   

הזוג התחבר עם המשפחות אהרונסון, יֹפה ולויטה, ולימים התחתן אחיה של ניטה, יוסף, עם שרה – בתו של ד"ר הלל יֹפה. ניטה למדה מאהרונסון לגדל ירקות ורקמה תוכניות לפיתוח המקום ולקידום רווחת המושבה. באפריל 1914 דיווח הזוג על הרחבת הדרך לצורך מעבר כרכרות ביתר קלות אל הבית או החצר, ועל סיום התוכניות לבניית האורוות ורכישת הסוסים.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 לא פגע בתחילה בפעילות השלֵווה של בני הזוג. משפחת לנגה זכתה להערכה גבוהה בישוב, עד כדי כך, ששטרות החתומים בחתימת מיכאל הוכרו כמטבע עובר לסוחר בזמן ההוא, כאשר פחתו הכספים במחזור. דבר זה לא סייע בידם, שכן טורקיה נכנסה למלחמה וגזרה על כל אזרחי האויב (מדינות בעלות הברית) לעזוב מיד את הארץ. הם עזבו אמנם את הארץ בדצמבר 1914, אך במשך כל שנות העדרם הם הזרימו כספים לזכרון יעקב ולירושלים. מיכאל התנדב לשירות צבאי באנגליה וניטה למדה חקלאות באנגליה.

באביב 1919 הם הצליחו סוף-סוף לחזור לזכרון יעקב. הבהמות, העגלות ורוב הרהיטים נעלמו, אבל למרות כל הבעיות והקשיים חידשו ניטה ומיכאל את האחוזה והרחיבו אותה: אגף חדש בן שתי קומות ומרתף נוסף למבנה והושלם פיתוח הגן. כתוצאה מכך, קיבל הבית חזות של טירה.

בשנים  הראשונות לכיבוש הבריטי, נעשתה "חצר כרמל" אכסניה חביבה על מנהיגי היישוב, ואורחים חשובים רבים מהארץ ומחוץ לארץ נהגו לפקוד את המקום וליהנות מהאווירה המיוחדת שלו ומהכנסת האורחים. 

בזמן ההוא תכננה ניטה להקים על חלק מאדמתה חווה חקלאית, לבנות ולשווק את תוצרת משק החלב והירקות שלה. מספרים שאהבה מאד ילדים והיתה מחלקת כריכים ודברי מאכל לילדים במושבה, בעיקר בשכונת התימנים הסמוכה לאחוזה. אך היא חלתה וב-14.2.1922, יום לאחר שהשתתפה בנטיעות ט"ו בשבט של ילדי זכרון, היא נפטרה, בגיל 38. הארץ כולה התאבלה עליה, יהודים כערבים, ורשימות מלאות הערצה והערכה נכתבו עליה בכתבי עת יהודיים בכל העולם.

לאחר מותה של ניטה הזמין מיכאל את ליליאן לבוא ולהשתקע באחוזה והיא נענתה בחיוב להזמנתו. היא הגיעה לבית לנגה עם חמישה מילדיה. 

רודה נולדה בדרום אפריקה בשם רודה לזרוס, למדה אמנות בקולג' המלכותי בלונדון, המשיכה במגמת אמנות, בטכניון של יוהנסבורג, דרום אפריקה, ואף לימדה בו. 

בשנת-1948 עלתה לישראל יחד עם בעלה, הצייר ישראל (איזי) טראוב, על מנת להתנדב במלחמת העצמאות. כשהחלו עבודות הבניה של גני רמת הנדיב, היא זכתה במכרז לעבודה על הפסלים  שיוצבו ברחבי הגן. שעון השמש בגן הוורדים, כוס הדמעות באחוזת הקבר, חפשו אותם בסיור הבא שלכם ברמת הנדיב.

איזי ורודה התאהבו במושבה זכרון יעקב והחליטו לקבוע בה את ביתם. הם קנו מגרש ברחוב המגינים, שביל עפר המחבר את רחוב המייסדים עם גבעת זמארין. האדריכל אוריאל שילר שתכנן את גני הנדיב תכנן עבורם בית מיוחד. בשנת 1958 נסעו בני הזוג לשנה לעיר רוונה באיטליה ללמוד את אמנות הפסיפס. בשנים הבאות המשיכה רודה לפסל, אך נמשכה לציור בצבעי מים. היא ציירה אטיודים מקסימים של בתים ודמויות בזכרון יעקב, חלקם מהת