פתיחת תפריט ניידים

יום האישה בזכרון יעקב

 

פרויקט יום האישה 2021 בזכרון יעקב מוקדש לנשים מנהיגות ופורצות דרך בתולדות המושבה. 

 רודה טראוב  1993-1913

 

 לרודה ואיזי לא היו ילדים, זכרם נשכח ואנחנו כאן כדי להזכיר את כשרונם ותרומתם למושבה. 

מקורות: המרכז לאמנות ישראלית באתר מוזיאון ישראל 

 

פרידה בן חיים, אלמנת זלמן בן חיים

זלמן בן חיים היה תלמיד הארבעייטר שוללה, ביתו ממוקם ברחוב תרע"ב של היום. הוא נפטר בגיל צעיר (בשנת 1895) והשאיר אלמנה עם ארבעה יתומים קטנים (צבי, חיים, יוסף ומלכה). בזמנים ההם, נהוג היה לגזול מאלמנה שנותרה "ללא כוח עבודה", כלמר ללא בעל ועם ילדים צעירים – את המשק.

 

פרוטוקולים אשר נשתמרו מאותם ימים, מראים כי דיונים רבים התנהלו סביב חיפוש בית לאלמנת בן חיים. לבסוף התקבלה ההחלטה שהיא תקבל את הבית ברח' המייסדים 22, בו שוכנת כיום משפחת דוראון, שבזמנו היה מחוץ למושבה. פרידה היתה אישה צעירה ונחושה, לא ויתרה, וכתבה אינספור מכתבים לוועד, ולברונית רוטשילד בבקשה לסיוע. לבסוף כשהבינה שלא נותרה לה ברירה, החליטה לנסוע לפריס לבית הברון והברונית רוטשילד.

פרידה, אלמנת זלמן בן חיים היתה אישה בעלת חזון ואומץ לב. היא לקחה את ילדיה לפריז והפגינה בכניסה לאחוזת רוטשילד, עד שהרב הראשי של פריז, הרב צדוק הכהן, ריחם עליה ואיפשר לה פגישה עם הברון. רוטשילד הורה להשאיר את המשק בידיה ואף לקח תחת חסותו את בנה הצעיר ודאג לחינוכו בפריז. פרידה קיבלה הלוואה מהוועד כדי לטעת כרם, ובהמשך ועד המושבה החליט לפתוח לאלמנות הצעירות חנויות, על מנת להבטיח את קיומן הכלכלי. ואכן נפתחו חנויות לממכר מזון, דברי סדקית וכלי מתכת, וגם חנות אריגים והלבשה.פרידה הפכה לסמל לאומץ לב במושבה. המעשה האמיץ שלה היווה תקדים בארץ ישראל, כאשר החלטת הברון השפיעה על מושבות הברון כולן.


כתבה: לירון גורפינקל.מקורות: פרוטוקולים - הארכיון לתולדות זכרון יעקב. הספר - זכרונות אליהו שיידסיפר בע"פ: חיליק לייטנר. 

אשת פישל הורן

גבורתה של אישה, גבורתן של נשים אשר כוחן באחדותן.

 

הימים, ימי פקידות הברון במושבה זכרון יעקב. הפקיד וורמסר מתעמר בתושבים החקלאים ללא הרף. פישל הורן היה יו"ר האסיפה של התושבים, והיה צריך להעביר דין וחשבון לוורמסר על כל ענייני הקהילה, ענייני תרומות, חסד של אמת ועוד. את ענייני בית הספר הוא סירב להעביר ולכן וורמסר ציווה לגרשו מהמושבה. 

פישל החליט לנסוע לפריז להתלונן בפני הברון רוטשילד, בעוד אישתו והילדים נותרו ביתם במושבה.וורמסר ניצל את המצב ופעל כדי לגרש את האישה מהבית, בסיוע חיילי הצבא התורכי. התקופה הינה חודש חשוון, גשם רב ירד באותם ימים. וורמסר קרא לגב' הורן לצאת מביתה על מנת לשוחח, היא יצאה לקראתו והוא החל ללכת תוך כדי שיחה עימה, עד שהתקדמו לקצה הרחוב. שם חיכו חיילים, תפסו אותה וסחבו אותה בכוח אל תוך מבנה ללא חלונות, ונעלו אותה בפנים. שני חיילים נותרו לשמור שמא תיחלץ, והאחרים חזרו לביתה כדי להעמיס את הרהיטים והחפצים על שתי עגלות סוסים. 

בינתיים, הילדים הקטנים בבית מיררו בבכי, לא ידעו היכן אמם ופחדו מאוד. קולות הבכי והצעקות נשמעו ברחבי המושבה ונשות המושבה והשכנות מיהרו אל הבית בו היתה כלואה אשת הורן. החיילים הדפו אותן עם רוביהם אך בין הנשים היו בנות חיל, שמו נפשן בכפן, התנפלו בחזרה על החיילים, ואף הצליחו לחטוף מהם את הרובים. אחד החקלאים, שלמה יעקבסון, פרץ את הדלת והוציא את אשת הורן. באותו הזמן נשים נוספות, בבית מגורי המשפחה, החלו לפרוק את העגלות במהירות ובזריזות. לפי החוק התורכי, אסור היה לפרשים להרים יד על אישה, כך שהחיילים נותרו לעמוד בתדהמה. החפצים הוכנסו חזרה לבית ואשת הורן הוחזרה לביתה.

מעולם לא נמצא לא שמה ולא את דמותה של גב' הורן בתיעודי היסטורית המושבה. 

כתבה: לירון גורפינקל.מקורות: יומן ירחמיאל הלפרין, תירגם מיידיש: חיליק לייטנר.זכרונות יעקב (ינקו) אפשטיין


 רומיה צאירי

משפ' צאירי היה חלק משבט גדול בתימן. הם התפרנסו מאריגה וחיו בבית רחב ידיים. ביתם היה פתוח לכולם והם תמיד עסקו בקבלת אורחים. על פי סיפורי המשפחה, רומיה, אשתו של מורי יוסף נודעה כאחת הנשים החכמות בתימן. סובביה תמיד הקשיבו לדעתה.

 

רומיה חלמה על העליה לארץ ישראל יומם ולילה. בבית היא היתה אחראית על השמירה על הכסף ולכן היא חסכה בתוך כדים במשך שנים כסף שישמש בעתיד לעליה לישראל. העליה לארץ נשמרה בסוד למרות חודשים רבים של הכנות למסע, אריזת בגדים, תפירת כיסים לכסף אצל הנשים, אוכל, ספרים הכרחיים.רומיה החזקה והאמיצה, בחוכמתה הדריכה והובילה את כל המשפחה אחריה. היא יצאה מתימן לארץ ישראל בהיותה אלמנה ואפ לילדים, הגדול מביניהם בן 16).

הם צעדו לעדן במשך חודש ומשם הפליגו לפורט סעיד. לאחר מכן, שטו בספינה רעועה עד הגיעם לנמל יפו. שם שהו מספר ימים בתנאים קשים. כשהגיעו לזכרון יעקב עייפים ורעבים וקיוו שבכך תמו תלאותיהם. אך גם המפגש הראשון עם איכרי זכרון יעקב לא היה ממש במאור פנים.עד שהגיע מרדכי גולדשטיין והביא להם לחם וחלב והחל לדאוג למחסורם. צאירי ומשפחתה נאלצו להיאבק על מקום לגור בו, על עבודה (מול הערבים) והאיכרים. רומיה תמיד דאגה לבני משפחתה ולעדה כולה, בימים הקשים ובמחסור של מלחמת העולם הראשונה, עבדה מבוקר עד לילה – בבתי האיכרים, בקישוש עצים, ועוד. עשתה הכל בשביל כמה פרוטות.רומיה היתה אישה בעלת תושיה, עם רצון עז לחיים.

רומיה הותירה אחריה שבט ענק, מגובש ומאוחד.אחד מנכדיה, הצעיר, הוא חקלאי מוכר מאוד במושבה, אברהם צאירי.מתוך הספר של שלמה טבעוני, ראשונים ונחשונים, ספורו של שבט הצאירים בזכרון יעקב. 

ד"ר חנה וייץ 

נולדה ב-1866 בוורשה. הייתה הרופאה הראשונה בארץ ישראל. 

חנה למדה מדעי הטבע וסיימה בהצטיינות. לאחר מכן עברה ללימודי הרפואה בפריז – דור ראשון לסטודנטיות לרפואה,. במהלך לימודיה בפריז הייתה וייץ פעילה במספר ארגונים ציוניים: ב"אגודת הסטודנטים היהודיים", ב"חובבי ציון" וב"אגודת יישוב ארץ ישראל". במסגרת פעילותה הציונית הכירה את ד"ר נפתלי וייץ והשניים הפכו לבני זוג ולשותפים לפעילות הרפואית והציונית. הם נישאו בשנת 1895 ולאחר שנה נולדה בתם לאה. 

בשנת 1898 נענה נפתלי וייץ להצעת הברון רוטשילד לשמש כרופא במושבות בארץ ישראל. חנה וייץ נותרה בפריז על מנת להשלים את לימודי הרפואה, ולאחר סיומם ב-1899 הפליגה לארץ ישראל יחד עם בתם לאה. השתיים הגיעו לארץ ישראל והצטרפו לנפתלי וייץ במושבה ראש פינה.בשנת 1901 התמנה נפתלי וייץ לרופא המושבה זכרון יעקב ובני הזוג העתיקו את מגוריהם למעונם החדש. גם בזכרון יעקב לקחה וייץ חלק פעיל בפעילות הרפואית ובפרט בהתמודדות עם המלריה ומחלות מידבקות אחרות שפקדו את תושבי המקום. 


כשהגיעו הזוג למושבה, היה כאן כבר שירות רפואי מפותח, עם ציוד מתקדם, הברון שלח תרופות בקביעות, היה בית חולים שנפתח ב-1890 שהפך למרכז רפואי אזורי. לכן היתה לבני הזוג עבודה רבה והרבה מטופלים מכל האזור. ראוי לציין שחנה התמחתה בגניקולוגיה, וזו הפעם הראשונה שגם היהודיות אבל במיוחד הנשים הערביות, יכלו להעזר בה ללא חשש או בושה.חנה וייץ הצליחה להוריד את אחוז תמותת הנשים והתינוקות בזמן לידה, דבר שהיה שכיח בימים ההם.

בשנת 1902 פרצה מגפת כולרה בארץ ובסוף 1903 הגיעה לאזור זכרון יעקב. בשל כך הטיל נפתלי וייץ הסגר על המושבה ובני הזוג עסקו שניהם באופן נמרץ בניהול מצב החירום. על פעילותה בתקופת ההסגר קיבלה וייץ מכתב הוקרה מהפקידות.משמעות הסגר על חיי התושבים הייתה מאתגרת במיוחד. האיכרים לא יכלו לצאת למסוק את הזיתים ולכן לא היה כסף ולא אוכל, תושבי חוץ לא יכלו להכנס. על מנת להיכנס למושבה, הבאים נאלצו להיכנס לבידוד של 4 ימים, סחורות נמסרו עד לשער המושבה, ונאסרו פגישות עם הערבים המקומיים ככלל.בני הזוג היו היחידים שטיפלו בחולים מהסביבה וחיטאו עצמם במשך שעות לפני שחזרו לביתם.

בזכרון יעקב איש לא נדבק! בשנת 1907 עברו בני הזוג לירושלים בעקבות המינוי של נפתלי וייץ למנהל בית החולים רוטשילד. בשנים אלה פתחה וייץ בביתה מרפאה גינקולוגית ועבדה כרופאת נשים וילדים. ד"ר וייץ נפטרה בשנת 1949 בירושלים ונקברה זמנית בבית העלמין סנהדריה. לאחר מלחמת ששת הימים הועברה לקבורת קבע לצד בן זוגה נפתלי בהר הזיתים. 


מתוך : צפורה שחורי-רובין, רופאות ראשונות בארץ ישראל. עצלים לא באו של עטר פלג. 

שרה אהרנסון

שרה נולדה בזכרון יעקב בשנת 1890. בתם של מלכה ואפרים פישל אהרנסון. אחות לאהרון, צבי, שמואל, אלכסנדר ורבקה. שרה למדה בבית הספר העממי במושבה ואהבה במיוחד את לימודי השפות. היא הצטיינה בלימודי תפירה, אהבה מאוד עברית, תנ"ך והיסטוריה. בגיל 13 סיימה שרה את לימודיה בבית הספר. היא  אהבה מאוד לקרוא, בעיקר ספרות צרפתית ותנ"ך, והרחיבה את השכלתה בהדרכת אחיה, אהרון.

כנערה בזכרון יעקב השתתפה שרה בכל פעולות בני המושבה, למשל: סיורי רכיבה, פעילות באגודות צדקה, ואגודת 'חובבי הבמה' (היא היתה שחקנית מצויינת).

באביב 1914 נישאה שרה לחיים אברהם, יהודי יוצא בולגריה, שהיה שותף עסקי של אחיה אהרון, ועברה עמו לקונסטנטינופול. שרה המשיכה לשמור על קשר עם משפחתה בארץ ישראל, באמצעות תכתובות. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה והמכתבים נקראו ע"י התורכים לשם צנזורה, על מנת למצוא רמזים לחוסר נאמנות לאימפריה העות'מאנית. שרה מצאה דרך לכתוב למשפחתה בלי שהשלטונות ידעו על מה היא כותבת. 

געגועיה למשפחתה וארצה היו עזים ושרה רצתה לשוב הביתה. באוגוסט 1915 הצליחה שרה להשיג את כל הניירות והתעודות הדרושים. כאישה, צריכה הייתה להשיג גם מלווה. הגיעה בדרך לא דרך לארץ תוך שהיא חוזה בזוועות שביצעו התורכים בארמנים. לחבריה בארץ ישראל סיפרה ארוכות על אותו עם חסר אונים, שנרדף על-ידי התורכים, על מראות הקשים של גופות מוטלות בצד הדר. ועל החשש הכבד שזה יהיה גם גורל העם היהודי בארץ ישראל.

באותם ימים, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הבשיל בליבם של אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג הרעיון, לעזור לבריטים במלחמתם לכיבוש ארץ ישראל מידי התורכים. הם הקימו ארגון מחתרתי, שמטרתו הייתה לרגל לטובת הבריטים ולמסור מידע על הצבא ועל השלטון התורכי. לארגון קראו ניל"י – "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א', ט"ו, כ"ט). שרה החליטה להישאר בארץ ולהצטרף לניל"י ודחתה את הרעיון לשוב לבית בעלה בקונסטנטינופול. כך החלה שרה את פעילותה בניל"י ולאחר מותו של אבשלום תפסה את מקומו כמנהיגת הקבוצה ולצידה יוסף לישנסקי. 

 

שושנה שבבו 1910-1922

שושנה שבבו נולדה בזכרון יעקב להורים ממוצא ספרדי אשר עברו למושבה מהעיר צפת. שבבו הייתה תלמידה מחוננת והרבתה בקריאת ספרות יפה עברית וזרה.

 

בגיל 15, התקבלה ללימודי הוראה בסמינר לוינסקי בתל אביב. שם למדה ארבע שנים, אך לא השלימה את השנה החמישית, שנת ההתמחות, עקב מחלת פרקים שאילצה אותה לשוב לביתה. בהיותה בסמינר החלה בכתיבת סיפורים קצרים ורשימות לעיתונים. ספרה הראשון, "מריה" פורסם בשנת 1932, בהיותה בת 22. בשנת 1942 הוציאה את ספרה השני "אהבה בצפת", ובגיל 32, נישאה לבן משפחה רחוק, דוד כרסנתי. 

בשנת 1942 עברו לזיכרון יעקב מחיפה. למרות שסיפוריה הקצרים וספריה זכו להצלחה ופופולריות בקרב הקוראים, הממסד הספרותי מתח ביקורת קשה על יצירתה ושבבו הפסיקה לכתוב ונרתמה לסייעה לבעלה בחנותם. בשנת 1948 חזרו בני הזוג לחיפה.שבבו עברה מספר אסונות בחייה. אחת מאחיותיה נפטרה בגיל 22. אחיינה נהרג במלחמת העצמאות. היא חוותה שני הריונות כושלים, אמה נפטרה בגיל צעיר יחסית (58) והיא עצמה סבלה מסרטן ב–25 השנים האחרונות לחייה. שושנה שבבו נפטרה בחיפה והובאה למנוחות בזיכרון יעקב בסמוך לבני משפחתה.

על שמה כיכר בשכונת ורדיה בחיפה.בין פרסומיה של שבבו, היא כתבה על מעמדה של האשה המזרחית בארץ בכלל ועל הטרדות מיניות שהיא עברה מצד הגברים ותגובתה הנזעמת עליהן. ספרה הראשון, "מריה", הוא רומן מחיי הנזירות בארץ המספר על אהבה אסורה והריון מחוץ לנישואין. הרומן מבוסס על סיפורה האמיתי של נערה ערביה נוצרייה שהרתה מחוץ לנישואין. 

רומן הביכורים של שבבו לא התאים לרוח התקופה מבחינת נושאו, וספג ביקורת קשה. גם ספרה "אהבה בצפת" עוסק באהבה הפורצת גדרות. הרומן מספר על בתו של רב הקהילה הספרדית בצפת היוצאת נגד המסורת ובוחרת באהוב לבה על פני החתן שיועד לה על ידי אביה. הרומן "מריה" בהוצאה המחודשת זכה בפרס לספרי מופת מטעם משרד התרבות. 

דורה שוורץ 1894-1982

הייתה מחלוצי הצמחונות בארץ ישראל וחלוצת דיאטות ההרזיה הצמחוניות. הקימה את בית ההארחה הצמחוני הראשון בארץ ישראל בשנות ה-30.

 

 האגדות מספרות שאורחי הפנסיון שלה בזכרון יעקב, אשר לא עמדו בניסיון, ויצאו לחטוא חטא בשרים באחת ממסעדות המושבה, חזרו ומצאו את עצמם במצבו של אדם הראשון שגורש מגן העדן. בשובם, מצאו את מזוודותיהם הארוזות בפתח חדריהם, צו גירוש וחרב מתהפכת.

וזה רק חלק מהסיפור: בדיקת שיניים חובה לכל אורח, איסור מוחלט על עישון, וצמחונות אדוקה.

אז איפה גן העדן? הדיאטה הצמחונית הותאמה אישית לכל אורח, המזון הוכן בקפידה ממצרכים טריים ומקומיים, במקום שרר ניקיון "ייקי" והאורחים הוזמנו לשחק טניס במגרשי האחוזה. אוירה אירופאית שררה בערב בסלון היפה, מוסיקה קלאסית וקריאה שקטה היו בתפריט התרבותי. 

חלוצת המזון הבריא והאירוח הקפדני נולדה בגרמניה למשפחה ציונית, וכבר מנעוריה הפכה לצמחונית אדוקה כתרופה לכאב ראש כרוני. כשבנה הבכור חלה היא נסעה איתו לפנסיון בשוויץ ולמדה שם שיטת בריאות מתקדמת של רופא ידוע. חלומה היה להקים בארץ ישראל פנסיון דומה. היא עלתה ארצה בשנת 1935 ורכשה מליליאן פרידלנדר  זכויות חכירה לחלק מהאחוזה המשפחתית. במהלך השנים בנתה עוד מבנים בסמוך כדי לעמוד בביקוש הגבוה לשרותי הפנסיון.

בימי הקיץ היתה שוכרת חדרי אירוח בבתי השכנים ובכך עזרה לפיתוח כלכלת התיירות במושבה. גדולי האומה התארחו אצלה, ובהם בן גוריון שז"ר ובן צבי.בשנות ה-60 תש כוחה והיא העבירה את ניהול הפנסיון לבנה. הזמנים השתנו, והמקום נסגר בשנת 1968. דורה עברה לגור בירושלים.  נסיונה של המשפחה למכור את הנכס לגוף ציבורי כלשהו עלה בתוהו, והיחידים שהציעו לה מחיר הוגן היו אנשי קהילת בית אל בראשות אמה ברגר.


הברונית עדה עדלידה דה רוטשילד

הנדבנית הלא ידועה, אישה יראת ה'. 

כל כך הרבה נכתב וסופר על תרומתו של הברון אדמונד דה רוטשילד, וכל כך מעט ידוע על רעייתו ושותפתו לדרך במשך עשרות שנים.כמקובל במשפחת רוטשילד, הנישואין היו בתוך המשפחה. אביה של עדליאדה היה בן דודו של אדמונד. כך הובטח כוחה של המשפחה ושמירה על משאביה הכלכליים.האם הסכימה למעשיו ולאופן בו שיעבד את נכסיהם המשותפים לטובת המושבות בארץ ישראל? אין לנו דרך לדעת, למעט רמזים ושברי מידע. חמש פעמים ביקרו הברון והברונית בארץ ישראל, ולמרות התנאים הטובים יחסית של מסעם, עדין היתה זו משימה מאתגרת לעבור בארץ חרבה ועויינת.בביקורם האחרון היו כבר כמעט בני 80, והתמונה שצולמה בגן טיול ע"י צלם המושבה פנחס קריסטל היא אחת הבודדות שידועות לנו (מופיעה אפילו בערך עליה בויקיפדיה האנגליתהיא היתה יותר אדוקה מבעלה, והחשיבה מאד את חלקה של הדת היהודית בחיי המתיישבים. מספרים שבניית בתי הכנסת היפים של המושבות היו ביוזמתה של הברונית. גם בדבריה אל הנשים במושבה הדגישה את חשיבות החינוך היהודי שהאימהות צריכות להקפיד בו עם ילדיהן. מרכיב הצדקה היה מרכזי בעיניה והיא תרמה למוזיאונים, ספריות, מדענים, אמנים, בתי חולים ובתי יתומים, בפאריס, בפרנקפורט ובפלשתינהשני בנים ובת נולדו לזוג רוטשילד.הם נפטרו בהפרש של שנה, אחרי 58 שנות נישואין.הברונית מפאריז קבורה לצד בעלה בגני רמת הנדיב, כאן במושבה שאהבו יחד, פאריז הקטנה. על המצבה שלה נכתב "אישה יראת ה'".


אורה רוזנצוויג

אורה היתה אחת הבנות הצעירות ביותר של חלוצי העלייה הראשונה. 

מילדות התבלטה כתלמידה מצטיינת ופעילה חברתית, כנערה נשלחה ללמוד חקלאות בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל בנהלל. היא התמחתה בגידול עצי פרי ומטעים. בבית הספר הכירה צעירות שנשלחו ע"י הוריהן מגרמניה, אנגליה ודרום אפריקה. כך למדה אנגלית וגרמנית, בנוסף לעברית, ערבית ויידיש אותן רכשה בנעוריה בזכרון יעקב.

בגיל 18 נישאה למיכאל רוזנצוויג ולשניים נולדו שלוש בנות. בגיל 39 כבר זכתה להיות סבתא צעירה ונמרצת. לצד עבודה במשק וטיפול במשפחה המשיכה אורה ללמוד בכל דרך אפשרית, בכוחות עצמה ובקורסים שונים. הרבתה לקרוא בכל תחום, ספרות קלאסית, מחזות, שירה, מדע, גיאוגרפיה, היסטוריה ותולדות האומנות. במיוחד התעניינה באדריכלות, מוסיקה ותיאטרון. אורה שלחה ידה בכל אמנות אפשרית: ציור בשמן, רישום קלאסי, קליעה בנצרים, רקמה, תפירה, סריגה ועוד. 

אורה היתה מהתלמידות הראשונות של דורה שוורץ בנושא תזונה טבעית והיתה טבעונית רוב חייה. כשהתאלמנה, בגיל 60, הצטרפה לחוג קרמיקה של אמנית בעין הוד ונשבתה בקסם החומר. במקביל, החלה להדריך ביד למייסדים ולעבוד בארכיון בתרגום של ספרי הפרוטוקולים מיידיש לעברית. 

העיסוק בעבר, העלה והציף באורה זיכרונות ילדות והיא החלה מפסלת בחומר את כל אותם בעלי-מלאכה ודמויות שונות, שליוו את החיים במושבה. ביתה הפך לאבן שואבת למטיילים וחוקרים אשר באו לשמוע מפיה את תולדות המושבה. כשהוחלט על הקמת מוזיאון העלייה הראשונה, תרמה אורה את כל אוסף הפסלים שלה למוזיאון, ובהשראתם עוצבו הדמויות בסרטים שמלווים את מסלול הביקור.

אורה רוזנצוויג, אשה קורנת ומוארת שכל מכיריה אהבו. היא נפטרה בשנת 2004 והשאירה אחריה משפחה ענפה: בנות, נכדים ונינים

 

מרים לקסר

בשנת 1892 נפתח בזכרון יעקב גן הילדים היהודי הראשון ביוזמת הברון רוטשילד.

 

הגננת הראשונה. בת המושבה מרים לקסר נשלחה מטעמו ובחסותו לפריז ללמוד את מקצוע הגננות בבית המדרש למורים של חברת כי"ח ובשובה פתחה את הגן.

הגן התנהל בשפה הצרפתית ונקרא: "אזיל" (בית מחסה לילדים), אך אליעזר בן יהודה נתן לו שם עברי בעיתונו: בית תרבות לילדים קטנים. מרים לקסר היתה הגננת היחידה בארץ ישראל שהיה לה התואר: מנהלת בית תרבות לילדים קטנים. מצד אחד בכל הארץ קינאו בזכרון יעקב על הראשוניות שבדבר, מצד שני, נשמעו ביקורות על כך שהגן מתנהל בסגנון צרפתי.

למרים לקסר עומדת זכות ראשונים, היא היתה היחידה מבין הגננות בארץ ישראל שנשלחה במימון הברון רוטשילד ללמוד בפריז. הבאות אחריה עבדו בגן ללא הכשרה פדגוגית פורמלית. זה היה הגן הצרפתי היחידי בארץ, אחריו קמו גנים נוספים, כולם עבריים. גם בזכרון יעקב הפך הגן לגן עברי, לאחר שמרים לקסר עזבה את הארץ.

 

מתוך: "לא מבטן אלא מגן" פרופ' ציפורה רובין שחורי ופרופ' צביה ולדן.

 מאמר: בית תרבות לילדים קטנים. – " –           _"_ 

 זכרון יעקב – אריה סמסונוב.

 

 ניטה לנגה 1922-1884 

מה עושה נערה אנגליה מבית טוב במושבה של רומנים ותימנים?

 

 

הסיפור התחיל ב-1898 כאשר משפטן אנגלי בשם הרברט בנטוויץ', שהיה ציוני נלהב ושימש כעורך הדין של התנועה הציונית, בא לבקר בארץ והתאהב בה, ובמיוחד בנופי הכרמל. בעקבות ביקורו זה הוא קרא לאחוזת הקיץ המשפחתית שלו באנגליה: "חצר כרמל". בעקבותיו הגיעו לארץ בשנת 1910 ניטה, אחת מאחד עשר ילדיהם של הרברט ושושנה בנטוויץ', ובעלה מיכאל לנגה, שהיה בן למשפחת סוחרים עשירה מגרמניה ובעל השכלה משפטית מאוניברסיטת קיימברידג'. הזוג בילה בארץ את ירח הדבש שלו ותר אותה לאורכה ולרוחבה ברגל וברכב. בביקורם השני בארץ ב-1912 החליטו השניים להתיישב בזכרון יעקב.

באפריל 1913 הם רכשו ממר טומשיס, אחד המתיישבים של זכרון, 77 דונם של קרקע על גבעה המשקיפה על פני המושבה. בסוף אוקטובר של אותה שנה השתקע הזוג במלון גראף שבמרכז המושבה, ומשם הם ניהלו את מלאכת הבנייה של ביתם החדש. 40-50 פועלים הועסקו בסלילת דרכים, בפיצוץ סלעים, בבנייה ובנטיעת עצים. העבודה התבססה על עבודה עברית.   

הזוג התחבר עם המשפחות אהרונסון, יֹפה ולויטה, ולימים התחתן אחיה של ניטה, יוסף, עם שרה – בתו של ד"ר הלל יֹפה. ניטה למדה מאהרונסון לגדל ירקות ורקמה תוכניות לפיתוח המקום ולקידום רווחת המושבה. באפריל 1914 דיווח הזוג על הרחבת הדרך לצורך מעבר כרכרות ביתר קלות אל הבית או החצר, ועל סיום התוכניות לבניית האורוות ורכישת הסוסים.

פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 לא פגע בתחילה בפעילות השלֵווה של בני הזוג. משפחת לנגה זכתה להערכה גבוהה בישוב, עד כדי כך, ששטרות החתומים בחתימת מיכאל הוכרו כמטבע עובר לסוחר בזמן ההוא, כאשר פחתו הכספים במחזור. דבר זה לא סייע בידם, שכן טורקיה נכנסה למלחמה וגזרה על כל אזרחי האויב (מדינות בעלות הברית) לעזוב מיד את הארץ. הם עזבו אמנם את הארץ בדצמבר 1914, אך במשך כל שנות העדרם הם הזרימו כספים לזכרון יעקב ולירושלים. מיכאל התנדב לשירות צבאי באנגליה וניטה למדה חקלאות באנגליה.

באביב 1919 הם הצליחו סוף-סוף לחזור לזכרון יעקב. הבהמות, העגלות ורוב הרהיטים נעלמו, אבל למרות כל הבעיות והקשיים חידשו ניטה ומיכאל את האחוזה והרחיבו אותה: אגף חדש בן שתי קומות ומרתף נוסף למבנה והושלם פיתוח הגן. כתוצאה מכך, קיבל הבית חזות של טירה.

בשנים  הראשונות לכיבוש הבריטי, נעשתה "חצר כרמל" אכסניה חביבה על מנהיגי היישוב, ואורחים חשובים רבים מהארץ ומחוץ לארץ נהגו לפקוד את המקום וליהנות מהאווירה המיוחדת שלו ומהכנסת האורחים. 

בזמן ההוא תכננה ניטה להקים על חלק מאדמתה חווה חקלאית, לבנות ולשווק את תוצרת משק החלב והירקות שלה. מספרים שאהבה מאד ילדים והיתה מחלקת כריכים ודברי מאכל לילדים במושבה, בעיקר בשכונת התימנים הסמוכה לאחוזה. אך היא חלתה וב-14.2.1922, יום לאחר שהשתתפה בנטיעות ט"ו בשבט של ילדי זכרון, היא נפטרה, בגיל 38. הארץ כולה התאבלה עליה, יהודים כערבים, ורשימות מלאות הערצה והערכה נכתבו עליה בכתבי עת יהודיים בכל העולם.

לאחר מותה של ניטה הזמין מיכאל את ליליאן לבוא ולהשתקע באחוזה והיא נענתה בחיוב להזמנתו. היא הגיעה לבית לנגה עם חמישה מילדיה. 

 

אמה ברגר 1984 - 1920

דמות מיוחדת במבט הנשי שלנו היום, היא האחות הגרמנייה אמה ברגר, מנהיגה של עדה וחלוצה במסלול משלה. היא החלה להקדיש את חייה לשירות האל בגרמניה בשנת 1951. מספרים כי חלתה במחלה חשוכת מרפא כנראה בשל חשיפה לרנטגן במסגרת עבודתה כאחות, ונרפאה באורח פלא בלי להיעזר בתרופות כלשהן אלא רק בתפילות בלבד. אט אט החלו להתרכז סביבה עדת מאמינים אשר שוכנעו כי ניחנה בכוחות על-אנושיים. רבים ממאמיניה תרמו מרכושם ומכספם לאמה ולקהילה. 

 

בגרמניה של אחרי מלחמת העולם היו זרמים רבים של תשובה ובדרכה שלה היא יצרה זרם דתי חדש, נצרות המבוססת על כתבי הקודש כלשונם, ללא כנסיה וללא כומר. היא האמינה כי המשיח יגיע בארץ ישראל וכי זהו המקום הבטוח למאמיניה לשכון, וגם לעזור לעם היהודי היושב בציון.

היא תרמה כספים רבים למפעל עליית הנוער ושלחה שליחים שיחפשו עבורה מקום בארץ ישראל.בשנת 1963 הגיעו אנשיה לזכרון יעקב ורכשו שלד של מבנה לא גמור. הם שיפצו אותו והכשירו אותו להיות בית אירוח לתיירים. בהמשך רכשו אדמה חקלאית ומבנים נוספים במושבה. הקהילה התבססה על חקלאות ועל אירוח תיירים, בעודם חיים בצניעות מופלגת ובהסתגרות. דעת הקהל במושבה ובארץ התעוררה כאשר נודע כי אמה ברגר רכשה ממשפחתה של דורה שוורץ את מבני הפנסיון ואת השטחים השייכים לו. 

העניין הגיע עד בית המשפט העליון ובשנת 1973 אישר הבד"צ את עיסקת המכירה. אמה נפטרה בשנות ה-80 ומאז השתנתה גם האווירה סביב מקומם של אנשי הקהילה בחיי המושבה. במקום "מיסיונרים גרמנים" הם מקובלים היום כאנשי יצירה ותעשייה חרוצים ואפילו "ציונים" . קהילת המאמינים גדלה מגרמניה לצ'כיה, רומניה, קנדה וארצות נוספות, ואנשי בית אל הם חלק מהפסיפס החברתי של זכרון יעקב ובנימינה. 


ואולי לסיים במשפט: אמה ברגר ואלזה אחותה היו מנהיגות ומובילות דרך, אך מאז מותן מונהגת הקהילה ע"י גברים בלבד. 


רודה נולדה בדרום אפריקה בשם רודה לזרוס, למדה אמנות בקולג' המלכותי בלונדון, המשיכה במגמת אמנות, בטכניון של יוהנסבורג, דרום אפריקה, ואף לימדה בו. 

 

בשנת-1948 עלתה לישראל יחד עם בעלה, הצייר ישראל (איזי) טראוב, על מנת להתנדב במלחמת העצמאות. כשהחלו עבודות הבניה של גני רמת הנדיב, היא זכתה במכרז לעבודה על הפסלים  שיוצבו ברחבי הגן. שעון השמש בגן הוורדים, כוס הדמעות באחוזת הקבר, חפשו אותם בסיור הבא שלכם ברמת הנדיב.

איזי ורודה התאהבו במושבה זכרון יעקב והחליטו לקבוע בה את ביתם. הם קנו מגרש ברחוב המגינים, שביל עפר המחבר את רחוב המייסדים עם גבעת זמארין. האדריכל אוריאל שילר שתכנן את גני הנדיב תכנן עבורם בית מיוחד. בשנת 1958 נסעו בני הזוג לשנה לעיר רוונה באיטליה ללמוד את אמנות הפסיפס. בשנים הבאות המשיכה רודה לפסל, אך נמשכה לציור בצבעי מים. היא ציירה אטיודים מקסימים של בתים ודמויות בזכרון יעקב, חלקם מהת