בן בת עמי וברנקו. גבריאל נולד ביום כ"ד בטבת תשמ"ט (1.1.1989) בזיכרון יעקב. ילד שני להוריו, אח של עדיאל ואנבל.
גבריאל, גברי בפי כול, גדל והתחנך בזיכרון יעקב. כשהיה ילד קטן, אהב לצייר ולבנות והיה שובב מאוד. הוא טופל בפעוטון של חב"ד בזיכרון יעקב, ושם היה לעיתים משחק משחקי מלחמה, במהלכם התחזה כמי שנפגע ולא אחת הבהיל מאוד את הגננת שלו. גם כשגדל היה "עובד" על כולם, בעיקר על אחותו, בין היתר אהב לחקות את הדמות הקומית מיסטר בין ואת הדמות הבדיונית "המסכה". אחיו עדיאל כתב, "היית הג'וקר במשפחה, זה שתמיד יודע לצחוק ולהפוך כעס לשמחה".
מכיתה א' למד גבריאל בבית הספר "ניל"י" בזיכרון יעקב. בית הספר שיעמם אותו כיוון שהיה חכם, ולכן הוא לא שקד על לימודיו, ואף על פי כן היה אהוב על מורותיו. כדי שלא יסתובב בחצר הירשו לו לשבת בחדר המנהל ולצייר. באבחון גילו שרמת המשכל שלו גבוהה מאוד, אך הוא לא היה מסוגל לשבת וללמוד כמקובל וביטא את עצמו בדרכים יצירתיות, למשל נהג לצייר תשובות למשימות לימודיות במקום לכתוב אותן. המחנכת בכיתה א' אמרה בשיחה עם האם, "הבן שלך לא יוכל להיות חייל – תמיד שוכח את החוברת, מביא בתיק רק סנדוויץ' ועיפרון!" ואכן גבריאל המשיך לבוא מצויד רק בפריטים אלה עד סוף תקופת לימודיו.
בהמשך עבר למשך תקופה קצרה לבית הספר "אורט" ביישוב מגוריו והמשיך לתיכון טכנולוגי מקצועי "שהם" בחיפה, שם למד את מה שאהב – מחשבים ועיצוב אתרים.
גבריאל אהב מאוד בעלי חיים, ובתקופה שלמד בזיכרון יעקב נהג לקחת את החתול שלו – ששמו היה משה - לבית הספר, וזה היה יושב בחיקו או על אדן החלון בכיתה. כשלמד בחיפה, משה החתול נהג לחכות לו בתחנת האוטובוס עד שובו, ואחר הצהריים היו השניים יוצאים לטייל. היה לו גם כלב שחור ושמו רקס שהיה יוצא אחריו בבוקר, ולעיתים התירוץ להיעדרותו מבית הספר התיכון היה שהיה עליו להחזיר את הכלב הביתה ולכן איחר את ההסעה.
בשעות הפנאי אהב גבריאל לגלוש על גלגשת (סקייטבורד) ולעסוק במחשבים, ובחדרו היו חלקי מחשבים רבים. היה לו עניין מיוחד בימי הביניים והוא היה בונה כלים וטירות התואמים לתקופה. הוא שיחק כדורגל עם חבריו ובקבוצת מכבי בנימינה, וכן אהד את קבוצת מכבי חיפה ונהג לצפות במשחקיה עם אחיו עדיאל, שסיפר, "לא פעם היינו יושבים ביחד לראות משחק בבית. את הצעקות היו שומעים עד למרחוק, וגם קערת הגרעינים הייתה עפה באוויר".
לגבריאל היה קשר טוב עם בני המשפחה. בילדות ובגיל ההתבגרות היה הקשר שלו עם אימו קרוב, הוא נהג לשתף אותה במה שעובר עליו, הן בתחומי העניין שלו הן בנושאים אישיים. הוא ואחיו עדיאל היו קרובים מאוד בילדותם. גבריאל נהג לחקות את עדיאל המבוגר ממנו בארבע שנים אך גם הירבה להציק לו, כדרכם של אחים. גם עם אחותו אנבל, שנולדה כשהיה בן כמעט שנתיים, היה בקשר קרוב עד גיל ההתבגרות.
גבריאל היה מקובל חברתית ואהב לצאת לבלות עם חבריו, לשחק עימם ולבנות יחד. הוא היה טוב עם בני אדם וידע לגשר ביניהם. למשל כשאנשים רבו הוא דחק בהם להיות יחד, אפילו נעל אותם יחד בחדר עד שידברו, יפתרו את הבעיה וישלימו ביניהם. וכשראה שמישהו נשאר בצד, היה מקרב אותו לחבורה.
ביום 25.11.2007 התגייס גבריאל לצה"ל. הוא רצה בכל מאודו לשרת בחטיבת "גבעתי" כמו אחיו עדיאל, אך צה"ל ייעד אותו לחיל השריון. גבריאל מחה על כך, והתרצה רק אחרי ששמע על סיפורי הגבורה של חיילי השריון במלחמת יום הכיפורים.
הוא שירת כלוחם בחיל השריון בגדוד "עֹז" 77 של חטיבה 7 בתפקיד תותחן טנק "מרכבה". גבריאל השתתף באימונים ברמת הגולן, בתעסוקה מבצעית באזור יריחו, בגבול לבנון ובגזרת רצועת עזה, בין היתר במבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 – ינואר 2009. במהלך שירותו התקדם לדרגת סמל.
רז, מפקד הפלוגה שלו, כתב: "אני זוכר את היום שהתגייסת והגעת אליי לפלוגה. מהשיחה הראשונה ראיתי אדם ביישן ושקט שמתבייש לספר על עצמו ולשתף במה שעובר עליו. הלכת עם כיסוי הדסקית של 'גבעתי' שקיבלת מעדיאל ואמרת שאתה רוצה רק 'גבעתי'. אחרי תקופה לא קלה של התאקלמות, לאט לאט למדת לאהוב את המקצוע שלך ולהיות תותחן מצטיין שפוגע כל פגז במטרה. בסוף המסלול היה לי ברור שאני לוקח אותך איתי לפלוגה כדי שאוכל להמשיך ולהחזיק אותך כלוחם. בפלוגה היו תקופות קשות ותקופות טובות, התמודדת עם המון קשיים, ולמרות הכול המשכת להיות לוחם אמיץ".
גם בשירות הצבאי באו לידי ביטוי כישוריו החברתיים של גבריאל. כאשר פגש בחיילים בודדים ועצובים היה לוקח אותם תחת חסותו, ואהב להצחיק את החבר'ה ולרומם את רוחם. בחופשות סוף השבוע עם חברי הילדות הוא נהג באופן דומה. חברו אלי סיפר, "אני זוכר את יום שישי הזה כשלא היה לי חשק ולא רציתי לצאת איתכם, ובאת אליי עד הבית ואמרת לי, 'אלי, עד שאני בבית, אין מצב שאתה לא יוצא איתנו, אין מצב. אתה בא בשבילי כי היום חוגגים. כל פעם שאני יוצא, זאת חגיגה'".
רוח השובבות של גבריאל ניכרה בשירות הצבאי, ובאה לידי ביטוי למשל בטיפוס על עצים בבסיס ובאיחורים. הוא לא היה חייל רגיל המציית לכללים ולחוקים אלא נהג לבדוק את הגבולות, ולכן הועלה למשפט כמה פעמים ונענש. עם זאת מפקדיו אהבו אותו, בשל אישיותו הכובשת, בשל נכונותו לעזור בשעת הצורך ובשל היותו חדור מוטיבציה ואומץ לב. לא פעם "ויתרו" לו, ואחד האישורים החריגים שקיבל היה חבישת כובעו האהוב ברחבי הבסיס: כובע מקושקש עם ההדפסה "נוב' 07" (מחזור הגיוס שלו). מפקד הפלוגה כתב: "היית חייל מיוחד, לדעתי החייל שהיו לי איתו הכי הרבה שיחות נפש בכל השירות שלי. אומנם אתגרת אותי כמפקד, אבל גם נתת תמיד תחושה של הכרת תודה על המאמצים שעושים בשבילך".
בחודשים האחרונים לחייו צירפו את גבריאל למחלקה של חיילים חדשים. הוא תמך בהם, דאג להם ושימש כדמות מחבקת עבורם. חיילים במחלקה סיפרו, "הסתכלנו עליך וראינו מישהו שכל כך חשובים לו הערכים של כבוד, אחריות, רעות, רצון, והכי חשוב – לימדת אותנו איך לאהוב, לא לוותר אף פעם ותמיד להיראות הכי טובים". יגאל, מפקד מחלקה מאותה פלוגה, כתב: "היה לי ברור שלמרות שאתה ותיק מכל השאר במחלקה, אתה ממשיך לעזור ולהשתתף עם כולם".
ואולם הדאגה של גבריאל לזולת פסחה על עצמו. הוא לא היה מפונק, והאמין שאין צורך להדאיג אחרים בבעיותיו. למשל, כחצי שנה אחרי שהתגייס בילה עם חברים בערב סביב המדורה כשכל הערב לא סיפר לאיש שסבל מכאבי בטן עזים, לא התלונן, ורק מאוחר יותר התברר שסבל מאפנדיציט (דלקת בתוספתן).
בעת שירותו גבריאל פגש את שיר, חיילת שכבשה את ליבו. השניים אהבו לשוחח שיחות ממושכות בלילה, ומרוב עייפות היו נרדמים במהלכן בלי לנתק. שיר סיפרה שגבריאל שימש לה אוזן קשבת כשחוותה קשיים בשירות הצבאי, "אתה היית הבן אדם הכי חזק שהכרתי, תמיד תמכת, עודדת ולא הפסקת בחיים להעניק לי אהבה. גם כשהייתה לנו תקופה פחות טובה, תמיד היית שם בשבילי". אחיו עדיאל כתב: "שימח אותי לגלות כמה רומנטיקן היית כמו שציפיתי ממך, ואיזו אהבה מצאת, את שיר הגמדונת, בחורה נפלאה".
בביקורו האחרון של גבריאל בבית, הוא השמיע לבני המשפחה שיר תפילה לשובם של החיילים הנעדרים ושל החייל החטוף גלעד שליט, שיר שכתב והלחין איתי זילברשטין הכולל את השורות: "ושבו בנים לגבולם, השיבי אלייך בנייך / החזירי אותם אל ביתם, לשמור קדושתך, גבולותייך". בסוף השבוע גלש באתר פייסבוק, והמילים האחרונות שכתב שם היו: "בשטח מת לעוף כבר...". בתום החופשה הסיעה אותו אימו בת עמי לתחנת הרכבת, ושלא כהרגלה המשיכה לבהות בו כאשר התרחק בנינוחות, אוחז ברובהו כבתיק יד.
סמל גבריאל צ'פיץ' נפל בפעילות מבצעית ביום ח' בניסן תש"ע (22.3.2010) בגבול רצועת עזה. לקראת תום הפעילות, אף על פי שכבר עלה על הרכב שישיבו לבסיס, כאשר ראה את מפקדו פותח במרדף רגלי לתפוס מסתננים שחדרו את גדר הגבול הוא הצטרף ורץ לצידו עם חייל נוסף. חיילי כוח "גולני" שהוזעקו אף הם למקום הבחינו בדמויות רצות בחושך ופתחו באש שפגעה אנושות בגבריאל, שרץ בָּראש. כעבור זמן קצר נקבע מותו.
גבריאל היה בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בזיכרון יעקב. הותיר הורים, אח ואחות.
הוא הועלה לדרגת סמל ראשון אחרי נפילתו.
על מצבתו חקקו בני המשפחה: "גברי, אין כמוך! אתה מלך אמיתי. נזכור אותך תמיד, בן, אח, אהוב וחבר".
כתבו ההורים, בת עמי וברנקו: "אף אחד לא הכין אותנו להתמודד עם אובדנך. כיצד אפשר לקבל את העובדה שאוצר כמוך לא יהיה איתנו יותר? החיוך שלך המתוק, הבדיחות שלך, השלווה והשקט החרישי שלך במילים ... הגאווה שחשנו הייתה עצומה למראה שלך לבוש המדים ... בחייך, באישיותך המיוחדת כבשת כל מי שמכיר אותך ... חונכת מילדות להגן על המדינה ועשית זאת בגבורה! גאים כי אתה בננו, גאים כי גדלת והפכת להיות בן לתפארת".
כמה ימים אחרי נפילתו כתב עדיאל אחיו: "כל כך רוצה לחבק אותך, להגיד לך כמה שאני גאה במי שהפכת להיות, גבר אמיתי, לוחם אמיץ ונשמה טהורה".
האחות אנבל כתבה: "לאט לאט אני מגלה דברים חדשים שלא הכרתי בך, גבר מקסים, יפה תואר, שכולם אהבו. בחור צנוע שאהב לתת לאחרים ... איך איבדתי אותך, אח יקר שלי? מה אעשה בלי האח המשוגע שלי? בלי לשמוע את צעדיך באים לקראת חדרי, בלי לראות את החיוך שלך, להריח אותך, לשמוע את קולך. אני רק מקווה שעשית חיים משוגעים ושאתה לא מתחרט על כלום. תדע שאני גאה מאוד להיות אחותך הקטנה. תמיד תישאר בליבי".
סגן-אלוף עמיחי, מפקד הגדוד, כתב למשפחה: "במהלך שירותו התמודד גבריאל עם קשיים רבים ולמרות זאת ביצע תמיד את משימותיו על הצד הטוב ביותר, מתוך מסירות ואהבה לפלוגה ולחבריו ומתוך אהבת הארץ. ברגעיו האחרונים הפגין את מה שאנו מחנכים ומצפים לו מלוחם בצבא ההגנה לישראל – חתירה למגע והסתערות נוכח פני אויב".
סגן דויד, מפקד המחלקה של גבריאל מתקופת התעסוקה המבצעית בגבול לבנון, כתב: "איזה שטויות היית עושה. תמיד משתולל, תמיד מנסה להצחיק, אף פעם לא משעמם. לא משנה כמה הייתי עצוב, תמיד היית מצליח להצחיק אותי ולגרום לי לשכוח את כל הצרות. היית החייל הכי מיוחד במחלקה, ותמיד רציתי אותך קרוב אליי. כמה שעות העברנו ביחד במארבים, בטפ"ש (טיפולים שבועיים בטנק), בחדר במוצב. היית לי כמו אח. על הכול דיברנו, ותמיד היה לך כוח לשטויות שלי. בן אדם מקסים, שובב ומצחיק. איזה חיוך היה לך, כמה אנרגיות חיוביות. תמיד תישאר בליבי".
במלאת חודש לנפילתו של גבריאל כתבה חברתו שיר: "תינוקי שלי ... אני עוד מחכה שתחזור אליי ותגיד לי שזו עוד אחת מהשטויות שלך שהיית נוהג לעשות ... כל כך קשה לי כאן בלעדיך ... תמיד הייתי אומרת לך, 'מתי תתבגר ותפסיק להתנהג כמו ילד?' ואתה היית עונה לי שתמיד תישאר ילד ... אני אוהבת אותך וחושבת עליך בכל רגע נתון. שלך לנצח, שיר ה'גמדונת' שלך".
כתב יגאל, מפקד המחלקה: "צ'פיץ' – אני אזכור ממך את הצחוקים, את הרעות ואת ההבנה שתמיד צריך להיות ראשון".
ביום השנה לנפילתו של גבריאל כתב אחיו: "שנה עכורה ומלאת מטענים עברה עלינו, המשפחה. כעס, כאב, תסכול, עצב וכן – גם קצת שמחה. אי-אפשר היה שלא להעלות חיוך על פנינו על כל סיפור שהיו מספרים עליך. גם היום, אחרי שנה, אנחנו עדיין צוחקים מהשטויות שהיית עושה, מהבדיחות שהיית זורק, מהבעות הפנים שהיית עושה. אתה חסר מאוד לכולנו, ואין מילים שיוכלו להדגיש את הגעגועים שלנו אליך".
מדי שנה בשנה, סמוך לתאריך נפילתו של גבריאל, מתקיים טורניר כדורגל לזכרו בזיכרון יעקב בהשתתפות קבוצות נוער מהאזור.
גבריאל מונצח באנדרטת יד לשריון בלטרון וביד זיכרון לחללי זיכרון יעקב.
באתר פייסבוק נפתחה קבוצה לזכרו בשם : "לזכר סמ"ר גבריאל צפיץ', בן 21 מזיכרון יעקוב". בנוסף הופק סרטון לזכרו וניתן לצפייה באתר יוטיוב.
אנדרטה לזכרו של גבריאל