איתי נולד ב 29/8/88 בחיפה, בן בכור למוטי ורותי , אח למאי, גיא ודנה.
את ארבעה החודשים הראשונים לחייו בילה איתי בבסיס חיל האוויר בתל-נוף.
ב 29/12/88, ביום בו מלאו לאיתי ארבעה חודשים, נהרג אביו, מוטי,שהיה טייס יסעור, בעת הנחת אבן גבול מספר 51 בגבול ישראל – מצריים. במסוק של מוטי הייתה תקלה שגרמה לשבירת זנב המסוק. הוא הצליח להנחית את המסוק בשלום והציל את אנשי צוותו ואת האנשים שהיו באותה עת על הקרקע, אך הועף מהמסוק מעוצמת ההתנגשות בקרקע, ונהרג.
איתי ורותי עברו לגור בחיפה.
כשהגיע לגיל בית ספר, למד איתי בבי"ס היסודי אהוד בחיפה, וכשעלה לכיתה ו עברה המשפחה לגור בזכרון יעקב ואיתי החל ללמוד בבי"ס נילי. עם סיום ביה"ס היסודי, עבר ללמוד באורט השומרון בנימינה, שם סיים כיתה יב .
איתי; שמח, משפחתי, מוביל ומנהיג, תלמיד מצטיין, שחקן כדורסל מסור ונחוש במכבי
זכרון יעקב, מוקף חברים, אוהבים ואהובים. תמיד עם חיוך ענקי ועיניים בוהקות, מפרגן, מחבק, מעודד, יודע ליהנות, למצות את החיים.
איתי חלם להיות טייס בחיל האוויר, כמו אביו.
באוגוסט 2006 יצא לגיבוש קורס טייס.
במהלך הגיבוש, ביום רביעי, 23.8.2006, נהרג איתי, בתחילת הדרך להגשמת חלומו.
איתי נקבר בחלקה הצבאית בבית העלמין בזכרון יעקב.
לאחר מותו נקרא על שמו אולם הספורט בביה"ס החורש – "אולם איתי ".
במלאת שנה למותו, הספידה אותו אמו :
"היה לי ילד. ילד שגדל בתוכי ונולד מאהבה ענקית. ילד פלא שגרם לי לרצות להמשיך לחיות ולחייך גם בימים שחורים. ילד שהקסים עוד כתינוק את כל מי שראה אותו , שגדל והפך להיות כל מה שניתן לבקש.
היה לי ילד שסיפר לי כמעט הכול, שיתף אותי בחייו.
ילד שאהב לחבק ולפרגן, ילד שהיה מגנט והיווה תמיד מרכז חברתי, ילד שמשך אליו מבוגרים וצעירים , והיה חם ולבבי אל כל אדם, לעולם לא מתנשא או יהיר.
היה לי ילד. שמרתי עליו כל כך.
ניסיתי להגן עליו בלי להגביל אותו. ניסיתי להיות שם בשבילו בלי להעיק. לעטוף אותו בלי לספר לו שקשה לי, בלי לקטר על לילות בלי שינה, על דאגה בלתי פוסקת לשלומו.
ובמשך כמעט 18 שנים, הצלחתי לשמור עליו, אך הגיע הרגע שהייתי חייבת להעביר את האחריות הלאה. חשבתי שאני מוסרת אותו לידיים טובות ובטוחות, וטעיתי כל כך.
ולא מנחמת אותי הידיעה שאיתי חי את חייו בשלמות ובשמחה, מפני שלאיתי היו צפויות עוד שנים רבות של הצלחה ואושר אילו לא היו לוקחים אותו ממני.
ולא מנחמת אותי הידיעה שאיתי תמיד חייך, מפני שהפסדתי את כל החיוכים שעוד הייתי צפוייה לראות.
ולא מנחמת אותי העובדה שהיו ביני ובינו יחסים מושלמים ומיוחדים כל כך. כי איך אחיה את חיי מעכשיו והוא איננו עוד כאן בשבילי.
ואני ידעתי, שכל חיי, עד שאמות, הוא יהיה איתי, אור ואושר בחיי. ואיך אפשר לחיות עם הכאב הזה, והעצב הזה והגעגוע האין סופי הזה.
ועם מותו של איתי, מתה גם אני, ואני האחרת שנשארתי נאבקת להמשיך לחייך ולאהוב, לא לאכזב את גיא ודנה המדהימים שלי, להיות איתם ובשבילם.
נלחמת לראות את הפרח והגלים, להגיד תודה על מה שיש, לא לשכוח את מה שלימד אותי ילדי. "